מתעוררת בבוקר כמעט כרגיל,
קמה מהמיטה בסחרחורת קלה ונעמדת על רצפה קרה.
מסתכלת על המראה, לא יכולה למקד את מבטי על הדמות שניצבת מולי.
בקושי מצליחה לראות משהו,
אפילו שהחלונות סגורים וטיפת אור מהם לא נכנסת,
מסתנוורת מהמנורה שנתלת מהתקרה מטה הבוהקת באור לבן עמום.
מכווצת עניים עד כמה שאני יכולה בכדי להתרגל לבוקר הקר שקמתי אליו.
מנסה להתמתח ומרגישה פתאום כמה הצוואר תפס מהרוח החורפית בלילה של אתמול.
על המראה רואה במטושטש את עני האדומות, שמתחתיהן שקיות שחורות קטנות.
הולכת אל הכיור להרגיש את המים הקפואים זורמים על הפנים, ואותם שיער דק ומבולגן מסתיר.
מגחכת בכוח, כי היום צריך לנסות שוב לסלוח.
אך איך אני יכולה לאהוב שוב?
אם כל חודש מחדש אני צועקת את נשמתי אל החלל הריקני
חוזרת לאירוניה המפגרת שגוזזת את מוחי בשריטות קטנות ולפיסות דקות.
חוזרת לשירים ישנים, ורואה עד כמה צדקתי שכך יתממשו כל הדברים .
מצחקקת על עצמי בציניות דוקרת, ומבפנים נאכלת.
מצטערת על כך שצדקתי,
אך לפחות את עצמי לכך כבר מראש הכנתי.
;){kind=link}