צהריים .
שמיים אפרורים מתגלים לראשונה לאחר קיץ חם ויבש.
טיפות מים קטנטנות נופלות מטה,
על האדמה שעלייה פעם היא נרדמה.
הטיפות הללו מטפטפות בחוזקה על שיערה,
על עורה החרוך שאף אחד לא טרח לשאול למצבה העגום.
המים הנוטפים מרגישים כקרח בוער הניתח ללא רחמים על גופה הסדוק.
בבית נטוש יושבת על אדן החלון,
הכל מסביב גורם שיכחון, בכדי לא ליפול אל הדיכאון.
בראשה מתנגנים שירים מדומים,
ובשקט של הרוח,
מסתכלת על העננים האבודים להם למעלה,
בוכים את תכולתם.
את כל כולם.
תלוייה בעצמה ,
אם לא תלחם במלחמה שלה ...
תשאר חשופה לא רק בעולמה.
הטיפות כבר לא מכאיבות.
השריטות לעולם לא מגלידות.
היא תמיד תרצה למטה למעוד.
ויום אחד ללא אזהרה ,תצטרף אל הרוחות הנושבות.
;){kind=link}