מראות קשים
נשלטים על ידי מציאות אכזרית,
בכי וצרחות, צעקות ומבוכות מולי מתפשטים
זה לא גורם לי להזיז הרגלים.
מדיבור שוטף וחיים שלמים,
משלימה נשימות עמוקות
ומסתכלת על הסובבים.
עורה חיוור זיעה קרה כקרח, ואישונים מבוהלים,
מנסה להאבק אבל חלשה מידי בשביל להיתפס בחיים.
נשימות אגונאליות וזה כמעט סוף הסיפור.
על הרצפה אותה משכיבים, חסרת אונים,
ועליה מתחילים בסדרת תהליכים.
מנסים להצילה ומחזירים לה את הנשימה!
טיפת תקווה מדהימה שלאחר חמש דקות אבדה.
המצב לא מתייצב ולא משתפר
מאבדת את הנשימה שוב, וחוזרת למכונה.
זה לא נראה טוב.. וכבר מסיקים תובנה.
אחד עשר אנשים על בת אדם אחת.
חלקם קרי רוח, וחלקם רגישים.
מאבדים אותה בצעדים קטנים,
ומזריקים לעורה עוד חומרים,
בשני מחטים דקיקים.
אני מסתכלת על הסיטואציה באטימות,
וכנפיי כבר מוכנות לעזוב את המקום באנוכיות,
ללא אופטימיות.
לאחר דקות עד שעות אחדות,
בלחישה קטנה בקול חנוק
שאף בן משפחה לא ישמע בטעות..
"אסיסטולה".
אני יודעת שזה נגמר בוודאות.
זה הזמן ללכת , זה הזמן לעוף,
את הדלת בטריקה לסגור
וזהו זה, זה הכל,
בלי להסתכל אף פעם שוב לאחור.
אני אזכור.
;){kind=link}